עוד מקדמת דנן היה ידוע כי לכסף השפעה אדירה על האדם, לעיתים עלול הוא לשבש את שיקול דעתו ואף לגרום לתוצאות הרות אסון, לא לחינם נאמר בהקשר זה  "כסף יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים", ללמדך, כי השפעתו של הכסף חלה על כולם לרבות חכמים וצדיקים.

עד לפני זמן קצר סוקר משפטו של דניאל מעוז שהורשע ברצח הוריו מתוך תאוות בצע ורצון להקדים את חלוקת כספי הירושה,  בעניין זה מתעוררת שאלה, ככל שהרוצח הינו יורש על פי דין או בהתאם לצוואה מפורשת, האם המעשה (רצח המוריש) כשלעצמו מוקיעו ממעמדו כיורש?

חוק הירושה קובע נחרצות כי מי שגרם במתכוון למותו של מוריש או שרק ניסה לגרום למותו אינו זכאי לרשת את המוריש. אולם,  ניתן היה להגיע למסקנה זו גם ללא הוראה מפורשת בחוק הירושה, כך לדוגמא דרך יישום דוקטרינת תום הלב הנזכרת בסעיף 39 לחוק החוזים, הקובעת כדלהלן:

"בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה"

לשון אחר, על פי דוקטרינת תום הלב בעת קיום חיוב ובעת שימוש בזכות יש לנהוג בתום לב. אין חולק, כי רצח של מוריש שבתכליתו נועד לזרז את חלוקת כספי הירושה לא רק שאינו חסר תום לב, אלא חמור שבעתיים, עסקינן בהגשמת תכלית הרצח ובמתן לגיטימציה עקיפה למעשה הנתעב. לפיכך, ברורה התוצאה במקרה של רצח מוריש אף ללא הוראה מפורשת של חוק הירושה.

אולם, חשוב להדגיש כי חוק הירושה נחקק בשנת 1965 ואילו חוק החוזים נחקק במועד מאוחר יותר בשנת 1973 ועל כן נדרש באותה העת כלי משפטי אשר יאפשר הוקעת יורש אשר רוצח את מורישו.

ברם, לא רק שחוק הירושה מבקש למנוע עיוות של דין במקרה ברור, אלא מרחיב הוא את היריעה גם למקרים בהם מסכל היורש את צוואתו של המוריש ובכך למעשה קובע נורמה התנהגות מינימאלית עבור היורש.

עפ"י נורמה זו, יורש אשר מסכל את צוואתו המוריש ע"י העלמת או השמדת הצוואה האחרונה או זיופה ותביעה על פיה, נשלל ממנו מעמדו כיורש ועל כן לא יוכל להנות מכספי הירושה.

כלומר, יורש שהינו רוצח מורישו או במקרה קל יותר שבו מסכל הוא דברי הצוואה אינו כשיר להיות יורש. מצב הדברים שונה כאשר יורש מנסה לרצוח את מורישו ומורישו מוחל לו על כך, ומעניק לו חלק מרכושו בצוואתו, לכאורה היינו נוטים לחשוב כי גם במקרה כזה יישלל מעמדו של היורש לאור הוראת המחוקק בעניין ניסיון לרצוח מוריש.

אולם, במקרה שכזה התוצאה שונה ולא נשלל מעמדו של היורש ואף זכאי הוא כיתר היורשים לקבל את מנת חלקו בהתאם לצוואה, ובכך ממשיך המחוקק במגמתו לכבד את זכותו של המוריש לחלק את רכושו בהתאם לרצונו ושיקול דעתו הבלעדי.

היה והמוריש לא רק שבחר למחול ליורש המנסה לרוצחו אלא אף העניק לו חלק מרכושו, אזי המחוקק אינו עומד כרועץ אלא מכבד את החלטתו ומסייע לו בכך ליצור שלום ופיוס בביתו.